יותר מפעם נתקלתי בהתנגדות חרדית לשיר את ההמנון הלאומי, 'התקווה'. דבר זה הוא תוצאה של יחסם "הפילוסופי" השלילי לציונות. לפעמים הייתי עד אפילו להסתייגות ציונית-דתית. ההמנון נראה להם, לא מספיק דתי, כאילו חסר יראת שמים. ברור לי שיש בגישות אלו שגיאה עמוקה. לא "חופשיים" ולא חרדים, מבינים את משמעות ההמנון. אמנם כן, "התקווה" נכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר. אולם כמעט ברור לי שהוא כתב אותו כשלא היה בהכרה מלאה, אולי בשעת שכרות. הוא לא כתב, מישהו מלמעלה כתב את ההמנון דרכו. כדי להבין זאת עלינו לקרוא מחדש את הפטרת השבוע, הפטרת שבת חול המועד פסח, הפרק הקלאסי מספר יחזקאל (לז), חזון העצמות היבשות.

בחזונו נלקח הנביא אל בקעה מלאה עצמות יבשות. הוא שומע אז את דברי ה' לעצמות: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". הנביא אף רואה את הגשמת הנבואה. העצמות הופכים שלדים וגופות. או אז קורא ה' לרוח, וזו באה: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

עם סיום החזון שומע יחזקאל את דברי הקב"ה המופנים הפעם אליו. החזון ברור: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". זהו הדור שלאחר החורבן האיום, והנה הקב"ה בא אליו בטענות. למה אומר העם "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (לז, יא). ואכן, לטענתו זו של הקב"ה אנו עונים בהמנון: "עוד לא אבדה תקוותנו!" אינני חושב שניתן לחשוב על המנון "דתי" או חרדי יותר!

באחד הבתים "הנסתרים" של "התקווה", אותו אין אנו שרים, כותב אימבר: "כי רק עם אחרון היהודים – גם אחרית תקוותנו". אכן, פעמים לא מעטות הרגישו יהודים שהם אחרוני היהודים ו"אחרית תקוותנו". דוגמה בולטת מצויה בנאומיו האחרונים של אלעזר בן יאיר במצדה, על פי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו (תולדות מלחמת היהודים ז, ח). דבריו של בן יאיר מהווים המנון לחרות: "אשרי הנופלים בקרב כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במוכרם אותה... ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני-חורין נשאר בעוזבנו את ארצות החיים". זהו המנון לחירות, ללא תקווה, "כי חתם את גזר דינו על זרע היהודים". אלעזר בן יאיר מוסיף בייאוש "בושנו מכל תקוותנו". הוא מת מות גיבורים, אך עם ההרגשה האיומה שזהו סופו של "זרע היהודים", "אבדה תקוותו" של העם היהודי. לאור ייאושו של אלעזר בן יאיר, מבינים אנו את גדולתו של בן דורו, רבן יוחנן בן זכאי, שלמרות הטרגדיה, בחר בתקווה והמשיך את מלחמת הקיום. את זאת עשה על ידי יבנה וחכמיה. כמה סמלית היא העובדה, שלפי התיאור האגדי, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע ורבי אליעזר, מוציאים את רבם מירושלים הנצורה, בארון מתים. מארון מתים זה, מתים לכאורה, התעוררה תחייתו של העם. בעזרת הרוח, שבו העצמות לחיות.

נאומו של אלעזר בן יאיר הוא דוגמה טרגית לאבדן התקווה ומועקת המוות הקרבה. האמנם יכלו הקצטניקים אסירים המעונים באושוויץ, שבקושי הצליחו לכסות את עצמותיהן היבשות, לשמור על זיק תקווה. האם מותו של העם לא היה ברור? האם התקווה הייתה עדיין אפשרית? מי שלא היה בפלנטה האחרת אינו יכול לענות לשאלה זאת. הפרטיזנים היהודים היו שם וענו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". גם אלה שבמותם כתבו "יהודים, נקמה" היו בטוחים בעתיד. הם סרבו לקבל את קביעת מות עמם, למרות שכל בר דעת לא היה אז יכול לקוות שהמציאות האיומה תשתנה.

חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, והמנון 'התקווה' שבעקבותיו מהווים דרישה לעמידה אבסורדית, להמשיך להאמין באור, אף אם השמים מכוסים בעננה המחשיכה את השמש. התקווה מהווה דרישה אחרונה לאדם, דרישה להאמין שאחרים יזכו להמשיך את המפעל, והעם יחיה. אך היא מהווה גם דרישה מהיחיד, מכל אדם. אף כשחרב חדה מונחת על צווארו אסור לו להתייאש. הוא יכול להילחם ולנצח. והנביא מסיים בדבריו של הקב"ה, לעם וליחיד: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".